תשלום חד-פעמי המגיע לעובד בעת סיום העסקה, המחושב לפי ותק ושכר, ומופקד לרוב מראש כחלק מהפרשות הפנסיה.
על פי חוק פיצויי פיטורין הישראלי, עובד המפוטר (ובתנאים מסוימים גם עובד המתפטר) זכאי לפיצויים בגובה משכורת חודש אחת עבור כל שנת עבודה. במקום להצטבר כהתחייבות נפרדת שהמעסיק צריך לשלם בסוף הדרך, נהוג כיום שהמעסיק מפריש רכיב פיצויים (בדרך כלל 6% מהשכר) מדי חודש ישירות לקרן הפנסיה או קופת הגמל של העובד, במסגרת מה שמכונה 'הסדר סעיף 14'.
כאשר הסדר סעיף 14 חל על יחסי העבודה, ההפרשה השוטפת לפיצויים 'משחררת' את המעסיק מהתחייבות נוספת בסיום ההעסקה - כלומר, סכום הפיצויים שכבר הצטבר בקרן הוא כל מה שהעובד זכאי לו, ללא קשר לנסיבות סיום ההעסקה. ללא הסדר כזה, המעסיק נדרש להשלים ישירות לעובד את ההפרש בין מה שהצטבר בפועל לבין הזכאות המלאה על פי חוק, במקרה של פיטורים.
עובד שעבד חמש שנים בשכר של 10,000 ש"ח ופוטר, זכאי עקרונית ל-50,000 ש"ח פיצויים - סכום שברוב המקרים כבר הצטבר עבורו במקביל בקרן הפנסיה.